כשהייתי בהריון עם הבת הקטנה שלי, המשכתי להניק את הבכורה שלי, מאחר והיא הייתה רק בת שנה ו-3 חודשים וכי הנקה למרחקים והנקת טנדם (שני אחים מגילאים שונים) היו חלום ומטרה עבורי.
די מההתחלה, אפילו המגע הכי עדין בפטמה היה מקפיץ אותי. עם התקדמות ההריון, תחושת האי נוחות הפכה לכאב סביל, אך מה שהיה הכי מורגש זה עצבנות מוגברת! – כזו שגורמת לך לנשוך שפתיים, לרצות לצרוח.
בעלי ידע כמה זה חשוב לי, אז כשהיתה לו אפשרות, היה נשאר לצידי להזכיר לי את זה, ללטף את ראשי, עד כדי כך!
אינטואיטיבית הבנתי שזה קשור להורמונים והרצון שלי להמשיך עזר לי להתגבר. ואז הקטנה נולדה והתחושות די נעלמו. עד שיום אחד הנקתי אותה והבכורה בדיוק חזרה מהגן ו"תפסה אותי על חם".
התקרבה לא מרוצה והייתה איזו יד בקרבת איזה ראש…הדפתי אותה בכוח בלי לחשוב אפילו, לא במודע…עד היום כשאני חושבת על זה אני אכולת אשמה.
אך לפחות כשנתיים לאחר מכן, כשהייתי תלמידה בקורס מדריכות הנקה, יכולתי להבין מה עמד מאחורי התגובה הלא פרופורציונלית הזו – "עצבנות בהנקה או עקב הנקה" (breastfeeding agitation).
אז מה זה עצבנות בהנקה או עקב הנקה?
זה בהחלט נושא שאינו מדובר וידוע כל כך היום. מדובר בהרגשה לא רציונלית לחלוטין, כלומר תחושה שהאמא לא יכולה לשלוט בה ונוכחת הרבה מעבר לרצון ה"מודע" שלה להמשיך להניק את הילד שלה.
התכונה הזאת מאופיינת על ידי:
• מועקה, דחייה, סלידה מוחלטת מהנקה או אפילו מהתינוק. יכולה להופיע גם ביחס ל"רפלקס הכוונון" (כשהיונק נוגע ואף מסובב – כאילו מחפש תחנת רדיו – את הפטמה מהשד שלא יונק ממנו).
• תחושת אי נוחות רגשית אינטנסיבית המתבטאת בקוצר רוח, רגשות מעורבים, אשמה ורצון שההאכלה תיגמר כמה שיותר מהר. לפעמים גם פיזית – כאב בפטמות הקשור לשינויים ההורמונליים (ביוץ, הווסת, הריון). כמו כן, יש תינוקות אשר גדלים ומאבדים את היכולת להתחבר לשד כראוי (פותחים את הפה בצורה לא מספקת, נושכים).
• זה קורה בדרך כלל אצל אמהות עם פעוטות מעל גיל שנה או שנתיים ולא בתחילת ההנקה.
• זה יכול להיות קשור לפעמים לתקופות של לחץ מוגבר, שבהן האם לא זוכה לעזרה או עוברת תקופה קשה.
• גם עם חזרת הווסת, במיוחד כאשר ההריון מתחיל ובמהלך ההנקה טנדם (יחד עם הילד הבכור). סביר להניח שזה נובע מהורמונים שמעורבים (בעיקר אוקסיטוצין) שמובילים אותנו לטפח ולהגן על ה"גור" הצעיר והחסר ישע ביותר, הם הופכים אותנו ל"אמא לביאה".
• כשיש לאם דיאטה שבה חסר B12, מגנזיום וויטמין D.
- כשהאם סובלת מבעיות בשינה.
- במקרים של התעללות מינית בהיסטורית האם.
- מומחים מבהירים כי זה לא אותו דבר כמו D-MER או רפלקס פליטת החלב דיסטרופי או דיכאון לאחר לידה. והיא גם לא קשורה ל"תשישות קיצונית" של תסמונת Burnout.
אז מה אנחנו יכולות לעשות?
- תחילה להבין שמדובר בשלב ההנקה, הנחשב לנורמלי וזמני.
- חשוב לדעת, שאם אנחנו עוברות את זה, ננסה לזהות את רגשותינו, להגדיר אותן ולהעניק להן לגיטימציה, בלי להאשים את עצמנו.
- חיוני שנכיר בצרכים שלנו ונעביר אותם לתינוק בצורה שיוכל להבין אותם על פי גילו ובכך להיות חלק מהתהליך.
- להתייעץ עם מדריכת הנקה, לבדוק את הדיאטה שלנו, להסיח את דעתינו עם משהו בזמן ההנקה, לדבר עם הפעוט/ה ולהסביר ברמה מותאמת את המתרחש. לקצר את משך ההנקות, לצמצם כמות הנקות, להקדיש לעצמינו זמן, לנוח.
למען האמת, לעתים קרובות, המלצות אלו אינן מספקות והגוף עדיין מדבר אלינו.
אנחנו מתנדנדות בין האשמה על רגשות הדחייה ורצוננו להמשיך להניק. ההנקה הופכת למשהו מאוד לא נעים ואז בנקודה זו יש צורך לבחון, מחד גיסא, את הסיפור האישי ומאידך לחשוב האם ואיך יהיה בריא עבור הקשר הזה להמשיך בהנקה.
אם לאחר הנקה מהנה מתחילות לחוות תחושות של אי-נחת ואף עצבנות, הקשורות לחדירה לפרטיות שלנו ואף לגוף שלנו, זה בדרך כלל עולה בקנה אחד עם הצורך להקים מחדש מקומות פרטיים עבור עצמנו ומפגש מחודש עם הגוף שלנו מעבר לאימהוּת.
זה כלל לא מציין צורך בגמילה, אלא הִרְהוּר עמוק על זה.
על מנת למצוא דרכים שיאפשרו לנו את המפגש החיוני הזה בין אימהוּת לנשיוּת, בין הגוף "האימהי המשותף" לבין הגוף "הנשי האינטימי", מאוד חשוב להזכיר לך שאם את סובלת מזה, אל תרגישי אשמה ואל תשפטי את עצמך!
זכרי כי זו הרגשה בלתי נשלטת וזה נורמלי להרגיש כך במהלך ההנקה. חשוב לדבר על זה עם המשפחה, חברות או יועצת הנקה – מה שיכול לעזור לך להתמודד ולהקל.
